קטגוריות

רבי עקיבא ודורו של שמד

רבי עקיבא ודורו של שמד
זמינות: קיים במלאי
מחיר: ₪70.00

עיון מעמיק במשנתו וביחידותו של רבי עקיבא,

יסודה של תורה שבע”פ וביאורי מנהגי ימי העומר על-פי שיטת המהר”ל.

פתח דבר מתוך הספר:

"פתח דבר-   מנהגי אבלות שאנו נוהגים בימי ספירת העומר אין להם מקור לא בתלמודנו וגם לאבמדרשי חז"ל. לפי הידוע לנו, המקור הקדום ביותר הוא תשובתו של רב נטרונאי גאון שזו לשונה: "וששאלתם למהאין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת, אם מחמת איסור או לאו? הוו יודעים שלא מן האיסור הוא אלא משום מנהג אבילות, שכך אמרו חכמים (יבמות סב, ב):"אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגוכבוד זה לזה, והיה העולם שמם. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רבי חמא בר אבא ואי תימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה, מאי היא? אמר רב נחמן, אסכרה". ע"כ. ומאותה שעה נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס. ומי שקפץ וכנס, אין קונסין אותו לא עונש ולא מלקות, אבל אם בא לשאול לכתחילה, אין מורין לו לכנוס. ולענין קידושין, מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש, לפי שאין איסור שמחה אלא בחופה".
 
מתשובה זו אנו למדים שלפי מסורת שהיתה נפוצה בזמן הגאונים, מנהגי אבלות בימי ספירת העומר נוסדו "מאותה שעה" שמתו תלמידי רבי עקיבא, מנהג
שהתפשט בלי אמנם שטעמו ונימוקו יהיו ידועים לכל. בנוסף לזה, איסור נישואין נמשך בין פסח לעצרת בכל ימי הספירה, ול"ג בעומר כהפסק לאבלות נזכר כפי הנראה לראשונה בספר המנהיג (סימן קו) בו כתוב: "ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר אלא מנהג אבלות על מה שאירע שבאותו פרק מתו י"ב אלף זוגות תלמידים לר' עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה. אבל מקדשין, שאין שמחה אלא בחופה ונישואין, ומי שכנס אין בו שום איסור בעולם. ואך המנהג בצרפתופרובינצא לכנוס מל"ג בעומר ואילך. ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומאי פורסא? – פלגא, כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום, ופלגא [ל' יום] ט"ו יום קודם העצרת, וזהו ל"ג בעומר". בהתאם למקורות אלו, כותב בעל הטורים 2: "נהגו בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא וכו', וכזה הורו הגאונים... ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך...". ובבית יוסף 3, מובא ספר המנהיג כמקור להלכה זו "שמל"ג בעומר ואילך, הכל שרי" 4. ברור אמנם שנימוק זה - מיתת תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה – הוא נפלא מאוד, הן כשלעצמו, והן בהשוואה עם מקורות אחרים בתולדות ישראל. לפי טעם זה יוצא שהאבילות בימי הספירה היא מקרית לחלוטין, בלתי קשורה עם ספירת העומר דווקא. אילו היה אסון זה קורה בין חנוכה ופורים היינו מתאבלים בימים הללו, הנחה שקשה לקבלה. ההוכחה שהזמן היה הגורם גם מתברר ממה שמצאו כתוב "בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח עד פרוס העצרת". ולפי המפרשים, פרט זה משמיע שעד חג העצרת, לימי הספירה בחינה של ימי הדין 5 שאמנם נפסקים בל"ג בעומר משום שהשפעת חג השבועות כבר מנצנצת ט"ו ימים לפני החג. ובכן, מה לימי העומר עם ימי הדין ומה תוכנם, ומה גם עניינו של ל"ג בעומר המבטל תוקף הדין? על כל פנים, האבלות בימי הספירה קשורה עם מה שי"ב אלף זוגים תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת ב"מיתה רעה", שפירושה – אסכרה. וגם על כך הדיוקים מפורסמים. למה מדובר על י"ב אלף זוגים ולא פשוטו כמשמעו על כ"ד אלף תלמידים? ומה עוד שבמדרשים אחרים, מספרם פוחת והולך, ומדובר על י"ב אלפים 6 ואפילו
"רק" על שלש מאות שמתו בין פסח לעצרת 7. אי בהירות השורה גם על סיבת מיתתם. כך אנו מוצאים שלעומת רב נחמן בר יצחק המפרש ש"מיתה רעה" – היא מיתת אסכרה, רבי דוסתאי ב"ר ינאי סובר שמתו במיתת כרת 8. איך ייתכן ריבוי דעות בשאלה שלכאורה היא מציאותית?
 
וביותר נתקשו ממה שבאיגרת של הרב שרירא גאון, מובא "והוה שמדא על התלמידים של רבי עקיבא" 9, כלומר, נגזרו עליהם גזירות רעות בלי שום זכר למיתהרעה או לאסכרה, וזה למרות שהגאון מביא את הגמרא כמקור לדבריו. מכאן שהיתה לו מסורת שאכן תלמידי רבי עקיבא נרדפו על ידי השלטון הרומאי, וכפי מובנו של שמדא" בדבריו המציין מצב של מצוקה ולחץ מצד הרשות 10 . ומאוד סביר להניח, שהתלמידים - שנמשכו אחרי רבם שראה בבר כוזיבא את המשיח, הצטרפו למרד הגדול נגד הכובש הרומאי ונפלו כחללי חרב במלחמתם נגד הלגיונות. ובכן, איך זה תואם את התלמוד הקובע שמתו באסכרה?
ובכלל, אם כך או אם כך, מה שעד היום אנו מתאבלים על מיתת תלמידי רבי עקיבא, הינו דבר שהוא כשלעצמו תמוה מאוד. הרבה צרות ותלאות פגעו בעם ישראל במשך קורות ימיו, ולמה, אם כן, נהפך דווקא מאורע זה לגורם של אבילות הנמשכת ל"ג או מ"ט ימים, אריכות בלתי רגילה שלא הנהיגו אף כדי לזכור את חורבן בית המקדש?  גם איך ניתן לקבל שעקב מיתת תלמידי רבי עקיבא, "היה העולם שמם", וכי לא היו תנאים אחרים, תלמידי חכמים גדולי תורה כמו אלו שרבי עקיבא באמת הסמיך אחרי האסון שאירע לו?  לכן נראה לענ"ד שכל המאורע קשור עם שינוי מהפכני שתוצאותיו עדיין מורגשות בימינו אנו.
 
כלל גדול קבע לנו המהר"ל 11 , ש"אין דברי חכמים ספר בדברי הימים שכותבים הסופרים מעשה שהיה". וכוונתו בזה להורות, שכאשר חז"ל דנים על מאורעות מסוימים בדברי הימים, אין מטרתם לקבוע מעשה שהיה כך היה, אלא להיפך, מגמתם תמיד להעמיק ולגלות את שורשן הפנימי ומקורן הרוחני של העובדות הללו, כדי לעמוד על מהותן ומקומן המדויק בסדר העולם. כך, למשל, כשחז"ל קובעים שאספסיינוס הוא שהחריב את ביתר (גיטין נז, ב), הדיון הוא אך ורק על הגורם הרוחני שהביא לחורבן ביתר, ואין זה משנה כלל אם למעשה היה זה אדריינוס ולא אספסיינוס שהחריב את ביתר 12 . וכן הוא בנידון דידן.
כאשר חז"ל מוסרים לנו את המידע שי"ב אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא שכולם מתו בין פסח לעצרת במיתה רעה שהיא האסכרה, וכתוצאה מכך, היה העולם שמם, אין בזה שום סתירה עם קביעת העובדה שהם נפלו קרבן לרשות הרומאית, וסביר להניח שהיה זה בקשר למרד בר כוכבא. אלא שלפי דרכו של המהר"ל, חז"ל טורחים לגלות השורש הפנימי למאורע זה, ולמה באמת הומתו כולם בתקופת השמד.
והוא שתקופה זו התאפיינה בסטיות וקילקולים רוחניים ["והיה העולם שמם"], שאילולי רבי עקיבא ["עד שבא רבי עקיבא"], היו בכוחם לסכן ואפילו להרוס ח"ו את יסודות הדת. ובכדי להבטיח את השתלשלותה של תורה שבעל פה עד בואו של משיח,סלל רבי עקיבא דרך חדשה השוללת כל אפשרות של ביטול או סילוף והמונעת כל פגיעה מכוחות הרע. מפעל כה מהפכני עד שבספרי קדמונים רבים, אנו מוצאים קביעת עובדה שרבי עקיבא הוא יסודה ושורשה של תורה שבעל פה 13 .
 
מובן מאליו שכל זה אומר דרשני:  מגמת חיבורנו זה היא, אפוא, להבהיר וללבן - עד כמה שהיד מגעת, את תוכנן של ההנחות הללו עליהן מבוססים מנהגי ימי הספירה שהונהגו עד ימינו אנו, הנחות
שגם מוכיחות – יסוד עיקרי ביותר - שכל צורת התייחסותינו לתורה שבעל פה קשורה בקשר הדוק עם המאורעות הללו שאירעו לפני כאלפיים שנה.
בכדי לעמוד על כוונתם ז"ל בעניין זה, זקוקים אנו בהקדם לליבונם של כמה נושאים עליהם נסמך כל הבניין, ולכן, חילקנו את חיבורנו לארבעה שערים בהם
השתדלנו בעזהשי"ת למלא מגמה זו.
 
בשער א - הרחבנו בענייני פסח וימי הספירה - כדי לעמוד על הקשר ביניהם ועל תוכן רציפותם.
בשער ב - השתדלנו לבאר את תוכנו של המושג "יחידות" כשהוא בקודש, ובעיקר, להבהיר מהי היחידות בה מצטיינים התלמידי חכמים.
בשער ג - תיארנו את התופעות שגרמו לסטיות ולקלקולים שפגעו בדורו של רבי עקיבא, קלקולים שהביאו לכך שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה.
בשער ד - ביארנו במה התבטאה יחידותו של רבי עקיבא ומה היה פועלו בכדי להבטיח את המשך מסירתה של התורה של בעל פה, וזה עד בואו של משיח.
 
במסגרת זו גם הרחבנו במה מתייחדת שיטתו משיטת רבי ישמעאל "בר פלוגתיה", וכן הצענו ביאור על התלונה - "מה לך עקיבא אצל הגדה, כלך מדברותיך, ולך אצל נגעים ואהלות!",שלפי דעתינו, מצביעה על שיטתו הייחודית בתורה שבעל פה.
מתוך הביאורים הללו, גם עלה בידינו להרחיב בכמה סוגיות כדוגמת זו הדנה בארבעה שנכנסו לפרדס, וכן באלו המתארות את דמותו של אלישע בן אבויה, שלפי דעתנו, קשורות באופן ישיר עם הנידון של חיבורנו. גם זכינו בעזהשי"ת למצוא סמוכים בגמרא המקשרים את רבי שמעון בן יוחאי להפצת תורת הנסתר ולהשתלשלותה עד ימינו אנו, השתלשלות המנמקת באר היטב את מנהגי ל"ג בעומר שהונהגו בדורות שלפנינו".  ע"כ.

עיון מעמיק במשנתו וביחידותו של רבי עקיבא,

יסודה של תורה שבע”פ וביאורי מנהגי ימי העומר על-פי שיטת המהר”ל.

פתח דבר מתוך הספר:

"פתח דבר-   מנהגי אבלות שאנו נוהגים בימי ספירת העומר אין להם מקור לא בתלמודנו וגם לאבמדרשי חז"ל. לפי הידוע לנו, המקור הקדום ביותר הוא תשובתו של רב נטרונאי גאון שזו לשונה: "וששאלתם למהאין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת, אם מחמת איסור או לאו? הוו יודעים שלא מן האיסור הוא אלא משום מנהג אבילות, שכך אמרו חכמים (יבמות סב, ב):"אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגוכבוד זה לזה, והיה העולם שמם. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רבי חמא בר אבא ואי תימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה, מאי היא? אמר רב נחמן, אסכרה". ע"כ. ומאותה שעה נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס. ומי שקפץ וכנס, אין קונסין אותו לא עונש ולא מלקות, אבל אם בא לשאול לכתחילה, אין מורין לו לכנוס. ולענין קידושין, מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש, לפי שאין איסור שמחה אלא בחופה".
 
מתשובה זו אנו למדים שלפי מסורת שהיתה נפוצה בזמן הגאונים, מנהגי אבלות בימי ספירת העומר נוסדו "מאותה שעה" שמתו תלמידי רבי עקיבא, מנהג
שהתפשט בלי אמנם שטעמו ונימוקו יהיו ידועים לכל. בנוסף לזה, איסור נישואין נמשך בין פסח לעצרת בכל ימי הספירה, ול"ג בעומר כהפסק לאבלות נזכר כפי הנראה לראשונה בספר המנהיג (סימן קו) בו כתוב: "ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר אלא מנהג אבלות על מה שאירע שבאותו פרק מתו י"ב אלף זוגות תלמידים לר' עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה. אבל מקדשין, שאין שמחה אלא בחופה ונישואין, ומי שכנס אין בו שום איסור בעולם. ואך המנהג בצרפתופרובינצא לכנוס מל"ג בעומר ואילך. ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומאי פורסא? – פלגא, כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום, ופלגא [ל' יום] ט"ו יום קודם העצרת, וזהו ל"ג בעומר". בהתאם למקורות אלו, כותב בעל הטורים 2: "נהגו בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא וכו', וכזה הורו הגאונים... ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך...". ובבית יוסף 3, מובא ספר המנהיג כמקור להלכה זו "שמל"ג בעומר ואילך, הכל שרי" 4. ברור אמנם שנימוק זה - מיתת תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה – הוא נפלא מאוד, הן כשלעצמו, והן בהשוואה עם מקורות אחרים בתולדות ישראל. לפי טעם זה יוצא שהאבילות בימי הספירה היא מקרית לחלוטין, בלתי קשורה עם ספירת העומר דווקא. אילו היה אסון זה קורה בין חנוכה ופורים היינו מתאבלים בימים הללו, הנחה שקשה לקבלה. ההוכחה שהזמן היה הגורם גם מתברר ממה שמצאו כתוב "בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח עד פרוס העצרת". ולפי המפרשים, פרט זה משמיע שעד חג העצרת, לימי הספירה בחינה של ימי הדין 5 שאמנם נפסקים בל"ג בעומר משום שהשפעת חג השבועות כבר מנצנצת ט"ו ימים לפני החג. ובכן, מה לימי העומר עם ימי הדין ומה תוכנם, ומה גם עניינו של ל"ג בעומר המבטל תוקף הדין? על כל פנים, האבלות בימי הספירה קשורה עם מה שי"ב אלף זוגים תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת ב"מיתה רעה", שפירושה – אסכרה. וגם על כך הדיוקים מפורסמים. למה מדובר על י"ב אלף זוגים ולא פשוטו כמשמעו על כ"ד אלף תלמידים? ומה עוד שבמדרשים אחרים, מספרם פוחת והולך, ומדובר על י"ב אלפים 6 ואפילו
"רק" על שלש מאות שמתו בין פסח לעצרת 7. אי בהירות השורה גם על סיבת מיתתם. כך אנו מוצאים שלעומת רב נחמן בר יצחק המפרש ש"מיתה רעה" – היא מיתת אסכרה, רבי דוסתאי ב"ר ינאי סובר שמתו במיתת כרת 8. איך ייתכן ריבוי דעות בשאלה שלכאורה היא מציאותית?
 
וביותר נתקשו ממה שבאיגרת של הרב שרירא גאון, מובא "והוה שמדא על התלמידים של רבי עקיבא" 9, כלומר, נגזרו עליהם גזירות רעות בלי שום זכר למיתהרעה או לאסכרה, וזה למרות שהגאון מביא את הגמרא כמקור לדבריו. מכאן שהיתה לו מסורת שאכן תלמידי רבי עקיבא נרדפו על ידי השלטון הרומאי, וכפי מובנו של שמדא" בדבריו המציין מצב של מצוקה ולחץ מצד הרשות 10 . ומאוד סביר להניח, שהתלמידים - שנמשכו אחרי רבם שראה בבר כוזיבא את המשיח, הצטרפו למרד הגדול נגד הכובש הרומאי ונפלו כחללי חרב במלחמתם נגד הלגיונות. ובכן, איך זה תואם את התלמוד הקובע שמתו באסכרה?
ובכלל, אם כך או אם כך, מה שעד היום אנו מתאבלים על מיתת תלמידי רבי עקיבא, הינו דבר שהוא כשלעצמו תמוה מאוד. הרבה צרות ותלאות פגעו בעם ישראל במשך קורות ימיו, ולמה, אם כן, נהפך דווקא מאורע זה לגורם של אבילות הנמשכת ל"ג או מ"ט ימים, אריכות בלתי רגילה שלא הנהיגו אף כדי לזכור את חורבן בית המקדש?  גם איך ניתן לקבל שעקב מיתת תלמידי רבי עקיבא, "היה העולם שמם", וכי לא היו תנאים אחרים, תלמידי חכמים גדולי תורה כמו אלו שרבי עקיבא באמת הסמיך אחרי האסון שאירע לו?  לכן נראה לענ"ד שכל המאורע קשור עם שינוי מהפכני שתוצאותיו עדיין מורגשות בימינו אנו.
 
כלל גדול קבע לנו המהר"ל 11 , ש"אין דברי חכמים ספר בדברי הימים שכותבים הסופרים מעשה שהיה". וכוונתו בזה להורות, שכאשר חז"ל דנים על מאורעות מסוימים בדברי הימים, אין מטרתם לקבוע מעשה שהיה כך היה, אלא להיפך, מגמתם תמיד להעמיק ולגלות את שורשן הפנימי ומקורן הרוחני של העובדות הללו, כדי לעמוד על מהותן ומקומן המדויק בסדר העולם. כך, למשל, כשחז"ל קובעים שאספסיינוס הוא שהחריב את ביתר (גיטין נז, ב), הדיון הוא אך ורק על הגורם הרוחני שהביא לחורבן ביתר, ואין זה משנה כלל אם למעשה היה זה אדריינוס ולא אספסיינוס שהחריב את ביתר 12 . וכן הוא בנידון דידן.
כאשר חז"ל מוסרים לנו את המידע שי"ב אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא שכולם מתו בין פסח לעצרת במיתה רעה שהיא האסכרה, וכתוצאה מכך, היה העולם שמם, אין בזה שום סתירה עם קביעת העובדה שהם נפלו קרבן לרשות הרומאית, וסביר להניח שהיה זה בקשר למרד בר כוכבא. אלא שלפי דרכו של המהר"ל, חז"ל טורחים לגלות השורש הפנימי למאורע זה, ולמה באמת הומתו כולם בתקופת השמד.
והוא שתקופה זו התאפיינה בסטיות וקילקולים רוחניים ["והיה העולם שמם"], שאילולי רבי עקיבא ["עד שבא רבי עקיבא"], היו בכוחם לסכן ואפילו להרוס ח"ו את יסודות הדת. ובכדי להבטיח את השתלשלותה של תורה שבעל פה עד בואו של משיח,סלל רבי עקיבא דרך חדשה השוללת כל אפשרות של ביטול או סילוף והמונעת כל פגיעה מכוחות הרע. מפעל כה מהפכני עד שבספרי קדמונים רבים, אנו מוצאים קביעת עובדה שרבי עקיבא הוא יסודה ושורשה של תורה שבעל פה 13 .
 
מובן מאליו שכל זה אומר דרשני:  מגמת חיבורנו זה היא, אפוא, להבהיר וללבן - עד כמה שהיד מגעת, את תוכנן של ההנחות הללו עליהן מבוססים מנהגי ימי הספירה שהונהגו עד ימינו אנו, הנחות
שגם מוכיחות – יסוד עיקרי ביותר - שכל צורת התייחסותינו לתורה שבעל פה קשורה בקשר הדוק עם המאורעות הללו שאירעו לפני כאלפיים שנה.
בכדי לעמוד על כוונתם ז"ל בעניין זה, זקוקים אנו בהקדם לליבונם של כמה נושאים עליהם נסמך כל הבניין, ולכן, חילקנו את חיבורנו לארבעה שערים בהם
השתדלנו בעזהשי"ת למלא מגמה זו.
 
בשער א - הרחבנו בענייני פסח וימי הספירה - כדי לעמוד על הקשר ביניהם ועל תוכן רציפותם.
בשער ב - השתדלנו לבאר את תוכנו של המושג "יחידות" כשהוא בקודש, ובעיקר, להבהיר מהי היחידות בה מצטיינים התלמידי חכמים.
בשער ג - תיארנו את התופעות שגרמו לסטיות ולקלקולים שפגעו בדורו של רבי עקיבא, קלקולים שהביאו לכך שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה.
בשער ד - ביארנו במה התבטאה יחידותו של רבי עקיבא ומה היה פועלו בכדי להבטיח את המשך מסירתה של התורה של בעל פה, וזה עד בואו של משיח.
 
במסגרת זו גם הרחבנו במה מתייחדת שיטתו משיטת רבי ישמעאל "בר פלוגתיה", וכן הצענו ביאור על התלונה - "מה לך עקיבא אצל הגדה, כלך מדברותיך, ולך אצל נגעים ואהלות!",שלפי דעתינו, מצביעה על שיטתו הייחודית בתורה שבעל פה.
מתוך הביאורים הללו, גם עלה בידינו להרחיב בכמה סוגיות כדוגמת זו הדנה בארבעה שנכנסו לפרדס, וכן באלו המתארות את דמותו של אלישע בן אבויה, שלפי דעתנו, קשורות באופן ישיר עם הנידון של חיבורנו. גם זכינו בעזהשי"ת למצוא סמוכים בגמרא המקשרים את רבי שמעון בן יוחאי להפצת תורת הנסתר ולהשתלשלותה עד ימינו אנו, השתלשלות המנמקת באר היטב את מנהגי ל"ג בעומר שהונהגו בדורות שלפנינו".  ע"כ.
סופר
סופר הרב צבי איינפלד

כתוב ביקורת

השם שלך:


הביקורת שלך: הודעה: HTML לא מתורגם!

דירוג: לא מומלץ            מומלץ מאוד

הכנס את הקוד המופיע בתיבה



מופעל ע"י havruta books
Havruta Books and Judaica | חברותא ספרים © 2018